אפיק ישראל 2014: יום 2

מספר בושה - הרקע הכחול שמור למי שלא סיים את אחד השלבים

אז כפי שהיה צפוי במידה מסויימת, ביליתי את מעט הזמן הפנוי שלי אתמול בקריסה טוטאלית, כך שסיכום היום הראשון המלא ייאלץ להמתין לפוסט נפרד. בינתיים רק אספר שהסטייג' נקטע באופן מפתיע בקילומטר ה-50 כשהחלקתי בסיבוב ובלמתי את הנפילה עם הראש שלי. שני פרמדיקים מאוחר יותר, שחררו אותי לדרכי עם שלילת חשד לזעזוע מוח ופצע ענק בברך.

להמשיך או לא להמשיך? זו הייתה השאלה שהתלבטתי בה ממש עד הרגע בו הגעתי לקו הזינוק הבוקר. הראש דווקא היה ממש בסדר, בהתחשב בנסיבות, אך הברך (שניסתה בינתיים להגליד) ממש לא ששה לקיפול המתמשך שדורשת הרכיבה. תוסיפו לכך את העובדה שמשום שפרשתי באמצע הסטייג' הקודם - אני אחשב DNF (לא סיים) בכל מקרה והאפשרות של להישאר במיטה במקום לרכב הופכת מפתה במיוחד. מי שקורא כאן באופן קבוע וודאי כבר ניחש שבחרתי באפשרות ההגיונית: פצע פתוח בברך? למה לא לצאת למקצה אפיק? זה סה"כ 95 ק"מ ו-2 ק"מ טיפוס... בקטנה...

אז יצאנו לדרך, התחלתי את הבוקר עייף, כואב ובעיקר מלא שנאה: שנאתי את העליות, שנאתי את הירידות, שנאתי את דרך נוף כרמל, אליה היו מועדות פנינו, שנאתי את המרשלים על האופנועים שליוו אותנו, שנאתי את הים כשהוא הציץ בין ההרים, שנאתי את הברך הכואבת שלי ואפילו שנאתי את איי מרשל, שהם גם בים וגם הזכירו לי את המרשלים על האופנועים. כמובן ששנאתי גם קצת את השותף שבינתיים נראה לא מתאמץ יותר מידי ואפילו נהנה. אחרי בערך שעה בה הייתי גוש מרוכז של שנאה ורחמים עצמיים, הפניתי את הכעס אל עבר מד הדופק שלי: בעוד שאני נקרע בעליות, הוא מתעקש בתוקף שאני בדופק של טיול משפחות וכנראה לא מתאמץ בכלל.

דחפתי לפה ג'ל והחלטתי שאם אני סובל, מד הדופק הארור הזה הולך להראות את זה! העליתי דופק ל-160 בכוונה להישאר שם עד הודעה חדשה (בערך 75%-80% דופק עבורי). לא היה קשה לשמור על הדופק הזה בעליות, דווקא במישורים ובירידות גיליתי שני צריל להעלות להילוכים גבוהים מאד כדי להישאר בדופק המטרה (מתי לעזאזל הייתי בפעם האחרונה על 3-8?!). זה כמובן גרר גם שעטה במהירויות לא סבירות בעליל בחלק ממורדות הכרמל כשאני מפסיק לפדל רק כשהברירה היא בין לפדל לבין להסתכן בנפילה לתהום (וגם אז לא תמיד).

באופן מפתיע, שמירה על דופק יציב הפכה את הרכיבה לקלה הרבה יותר. כלומר, זה לא צריך להפתיע אף אחד שפתח ספר פיזיולוגיית ספורט בחייו, אפילו אני ידעתי את זה שמעברי דופק הם פחות או יותר הדבר הכי מעייף בספורט - אך זו אולי הפעם הראשונה שהקפדתי עד כדי כך על הדופק וממש הופתעתי עד כמה שזה שמר אותי רענן. כך טסנו את כל דרך הנוף, עוקפים רוכבים בפעם הראשונה מאז שהקבוצות התייצבו בתחילת המסלול. התענוג המפוקפק של דרך הנוף קונח בטיפוס מעיק בסינגל שבסופו והגענו לפיד-זון הראשון מוקדם מהצפוי.

פסטיבל בפידזון

מתחנת הרענון המשכנו לרצף של סינגלים נעימים יותר ופחות בעליה ובירידה עד שירדנו לבסוף לבקעת אלון, בשביל ג'יפים מדורדר ופתלתל להפליא. בפניות רקדתי על הקו הדק בין "לא לעשות את אותה טעות פעמיים" לבין "לא לתת לכשלון אחד לשבור אותך" וניסיתי לשמור על כמה שיותר מהירות מבלי לבקר שוב באוהל המרפאה של התחרות - בכל פעם שהגלגל האחורי איבד קצת אחיזה, הלב החסיר פעימה וכבר היה קשה לשמור על הדופק במקום בכל מקרה... 

הנוף באזור הזה יפה להכעיס (שוב הים הארור הזה!), אבל בהחלט קשה להעריך גאיות פסטורליים כשאתה יודע שתיאלץ לטפס את דרכך החוצה מהם דיווש אחרי דיווש. בכל מקרה, לא נותר לנו הרבה זמן להעריך את הנוף לפני שנאלצנו להתחיל בטיפוס אל עבר הר שוקף: מפלצת סלע אימתנית המיתמרת לגובה 497 מטרים. קיללתי והתלוננתי כל הדרך למעלה ובאמת הופתעתי שהשותף לא ניצל את ההזדמנות "לעזור" לי לבחון את אחד הנקיקים הסמוכים מקרוב. כשסוף סוף כבשנו את הפסגה המיוחלת, ההר גמל לנו בשבילי עפר מדורדרים ותלולים להחריד שגרמו לי לחוש צורך לחזק מחדש את כל הברגים באופניים, כמו גם לתהות אצל איזה רופא אפשר לחזק את ה"ברגים" בגוף - כי אחרי כזה טלטול, משהו היה חייב להשתחרר.

מה פסטורלי? פדל פדלאה! 

כמה קילומטרים מאוחר יותר, לא היה מראה מלבב מהפיד-זון השני שהוצב בק"מ ה-60. מיד אחרי שדחפנו לפה מכל הבא ליד, גילינו שעומדת בפנינו עליה מזעזעת מיד עם עם היציאה לדרך.

"ככה עושים? בדיוק אכלנו! לא היה עדיף לשים את הפיד-זון בראש העליה?" שאלתי את אחד מאנשי הצוות 

"כן, האמת שרצינו, אבל האוטו לא סחב את העליה" - הייתה תשובתו המעודדת.

בעוד שבין הפיד-זון הראשון לשני הפרידו למעלה מ-20 ק"מ, הפיד-זון השלישי היה במרחק של 15 ק"מ בלבד ובדרך הבטיחו לנו "רצף סינגלים ארוך, מהנה ומפנק". בהתחשב ברעננות שלנו באותו שלב, כבר הרגשתי שעוד קצת ואנחנו מסיימים. נחשו מה קרה בהמשך...

פידזון 2

כמובן ש15 הק"מ ה"מהנים" הללו הרגישו יותר כמו חמישים, בשלב הזה אני כבר לא בדיוק זוכר מה קרה שם, כנראה שהדחקתי את הרוב, כי כל מה שעולה בזכרוני בין הפיד-זונים השני והשלישי הוא בליל של סבל ודיווש. משם נותרו לנו "רק" 20 ק"מ. העפתי מבט בגרף הגבהים וראיתי 3 טיפוסים עיקריים של 100-150 מטר כל אחר. לא נראה נורא, אני לא פעם עושה תוואי דומה באימון בוקר שאורך שעה ורבע במקרה הקיצוני. ניסיתי לספר לעצמי שיהיה קל, אבל ידעתי שזה שקר.

הטיפוס הראשון עוד היה נסבל, אבל בסופו המארגנים החליטו להציב "TREK TRIAL" מקטע סינגל "מאתגר" שנמדד לו זמן בנפרד (בחסות TREK, יימח שמם, רק על זה אני לא קונה מהם ציוד לעולם!) כמובן שלא הייתי במצב לרכב לתוצאה - רק רציתי להגיע למטה בשלום. לדאבוני, מרבית הסינגל כלל מסלעות אלכסוניות בזווית של 45 מעלות מהסוג שאני שונא והשותף אוהב מסיבות לא ברורות, כך שבעוד הוא שועט קדימה ונהנה מהסינגל, אני התרכזתי בלא להחליק על הצד (שוב) - העובדה שכל המסלעות נטו לשמאל (ושמו את הברך הפצועה בסכנה תמידית) לא הוסיפה חן לטכניקה שלי שם.

הטיפוס השני היה כבר בלתי נסבל, תלול להחריד ופשוט אינסופי. בכל פעם שסימון השביל הפנה אותנו הלאה ממה שנראה כהמשך הטיפוס, במהרה התבבר שהמסלול פשוט לוקח אותנו למעלה בסיבוב יותר ארוך, אם כי פחות תלול. אחרי זמן שנראה כנצח, ההר שחרר אותנו אל עבר עמק, בו כביש 6 כבר נראה באופק. נותר רק לטפס בחזרה לכפר התחרות, טיפוס שכבר שבר אותי לחתיכות - אחרי שעצרתי רגע לנוח ולהוריד את הטמפרטורה שלי, עדיין מצאתי את עצמי מגיע לדופק 160, כשאני הולך ברגל ודוחף את האופניים(!). כשהתוואי הפך מעט פחות תלול, חזרתי לאוכף והמשכתי לדווש.

הגענו לראש העליה והשותף הבטיח שעוד "ממש 500 מטר" מגיעים לשדרת הסיום, העפתי אליו מבט חשדני, שכן כפר התחרות כבר היה בטווח ראיה וניכר שהפריד בינינו ואדי קטן. "טוב אולי זה יותר כמו קילומטר", המבט החשדני התחלף במבט רושף, "ואולי יש טיפוס קטן בדרך", בשלב הזה כבר צעקתי עליו שישתוק ויפסיק לטעת בי תקוות שווא אבל הוא בשלו "זה טיפוס ממש קטן". שלחתי מבט לואדי ונראה ש"קטן" זה יותר לכיוון של 50 מטר "תקשיב", אמרתי לו "אם אתה לא מפסיק עם ההערכת האופטימיות האלו וזה טיפוס של יותר מ-10 מטר, אני עשוי לרצוח אותך בשנתך". בדיעבד, אולי זו הייתה תגובה מוגזמת ובכל מקרה, הטיפוס באמת היה הרבה יותר קצר מהצפוי.

רגע לפני הכניסה לשדרה, זו סדרניות קפצו באושר לקראתנו וזרקו עלינו דברים לא מזוהים, הם היו קשים ועטופים בנייר, אני חושד שאלו היו סוכריות אבל לא ברור לי למה מישהו ירצה לעשות כזה דבר או מה חשבו שנעשה עם הסוכריות. כרוז, שער סיום וטיסה לחדר ולמקלחת להסיר ממני את אבק הדרכים. שטוף וקצת מרוענן, אספתי את השותף למתחם ההפנינג לאכול צהריים - ה"המבורגר" בפיתה של היום היה שיפור משמעותי על ה"גולש" של אתמול (בפועל, כנראה שאריות מזון מכלא צבאי, עם אורז). עכשיו אני יושב כאן וכותב את זה בזמן ששאר השותפים לחדר ישנים, נראה שהם נקטו באסטרטגיה יותר חכמה ממני.

לסיכומו של היום, היה מסלול ארוך, חם, מתיש, כואב, מייאש שגרר אותי אל גבול הדמנציה. קשה להאמין ששילמתי על התענוג הזה, אבל הי - מחר נעשה את זה שוב! איזה כיף :) 

I've seen some shit... 

אפיק ישראל 2014: משדרים מהשטח?

חליפה לכל יום של כיף...

כשהתלבטתי אם להירשם שוב לאפיק ישראל, השיקול העיקרי היה עלות ההרשמה הגבוהה, למעלה מ1500 ש"ח למירוץ ולאירוח. סה"כ היה הרי כל כך כיף בפעם שעברה שהשיקול היחידי היה כלכלי. מה שלא תיארתי לעצמי הוא שההכנות למירוץ יגררו כמעט 5,000 ש"ח של הוצאות נלוות באחזקה, ציוד מתכלה וביגוד (עוד לפני שאפילו הגעתי לקו הזינוק!)

למען ההגינות אציין שרוב ההוצאות הללו הן בגדר אחזקה שוטפת של הציוד: טיפול בולם פעם בשנה זה חובה, החלפת קסטה ופלטות קדמיות אחרי 4,000 ק"מ זה סביר לחלוטין, פדלים שמתחילים לחרוק רק אחרי כמעט 4 שנות שימוש זה מכובד, משקפיים שהחזיקו כמעט חמש שנים, קסדה שהחזיקה 3 וכו' וכו'. ההשפעה היחידה של התחרות על ההוצאות ההלו היא שנאלצתי לספוג את כולן בבת אחת, במקום לפרוש את הרכישות לאורך כמה חודשים, כדי שהכל יהיה במצב מושלם לזינוק.

אז מרושש ומרוצה, אני מוכן ליציאה לדרך מחר. בפנינו עומדים 3 ימים, 279 ק"מ, טיפוס של 5.3 ק"מ(!) והמון, המון סלעים. כמיטב המסורת, אני מגיע לקו הזינוק במצב הגרוע ביותר שיכלתי להגיע מבלי לוותר על התחרות לחלוטין. האימונים התחילו בקירטוע קל, הופסקו לחלוטין לחודש של מילואים בזמן המלחמה, המשיכו באטרף טוטאלי של חזרה לכושר שגרר אותי לסף של פציעת עומס והסתכמו ברכיבת נפח שנקטעה בשליש הדרך עקב מנת יתר של כידון לבית החזה. בהתחשב בנסיבות, אם נגיע לקו הסיום לפני זמן הגג ואחזור הביתה ללא פציעות, אהייה המאושר באדם.

הכל מוכן למחר, חוץ ממני...

בסבב הקודם, התכוונתי לכתוב על החוויה בזמן אמת, במקום זאת ביליתי את הזמן בין המקצים מקופל בתנוחה עוברית, מתנועע הנה והנה ומזיל ריר כהלום קרב. אין שום סיבה להאמין שהפעם יהיה שונה, אבל אני עדיין אנסה לתת דיווחים מהשטח, אפילו הכנתי סידור מיוחד לטובת העניין. במידה והבלוג לא יתעדכן, תהיו בטוחים שיגיע פוסט סיכום כשאשתחרר מהאשפוז :)

בינתיים אתם מוזמנים לעקוב אחרי ההתקדמות שלנו בזמן אמת בEndomondo שלי ומספרים שבאתר התחרות יהיה פיד חי של קו הזינוק - חפשו אותנו מדדים לעברו לקראת זמן הגג של כל סטייג'.

עמדת בלוגינג, מקלדת לטאבלט זו הוצאת אופניים לגיטימית?

ולקחינוח - אספתי כאן כמה הוצאות אחרונות לקראת התחרות שעוד לא זכו לפוסט משלהם, לא יותר מידי, רק אלף-אלפיים ש"ח ככה, בקטנה...

מה הנזק?

טיפול בולם: 380 ש"ח

ערימת GU ע-נ-ק-י-ת: 319 ש"ח

פדליםShimano XT M-780 + התקנה: 375 ש"ח

2 בקבוקי ספורט 1 ליטר: 90 ש"ח

מתקן לבקבוק: 50 ש"ח

תיק TopTube לג'לים: 69 ש"ח

זוג צמיגי Michelin WildGripR' + משלוח: 213 ש"ח

זוג ערכות Tubeless לגלגל: 240 ש"ח

זוג חבילות קפסולות Zero להכנת משקה איזוטוני: 110 ש"ח

טבליות מלח - 120 ש"ח
GU Brew איזוטון - 40 ש"ח

בגדי המלך החדשים

חולצה יותר פאנקית

החבר'ה באפיק ישראל שלחו למשתתפים כמה הצעות מפתות לביגוד מותאם אישית ושאר אביזרים לרוכבים. כמו צרכנים טובים אני והשותף מיהרנו לנצל את כולן...

ראשונה הגיעה ההצעה של חברת Funkier, שהציעו חולצות עם הדפסה אישית במחיר עלות החולצה. לקח לא מעט זמן להיסגר על לוגו, אך לבסוף הצלחנו לעצב כזה שמבטא גם את אופי הקבוצה שלנו וגם את יכולת הטכניות המרשימות שלנו ברכיבה. התוצאה לפניכם בתמונה משמאל. מי שתוהה מדוע "צ'יקו ודיקו" מוזמן לקרוא על עלילותינו באפיק ישראל 2013.

כמובן שצירפנו לחולצה ביב תואם...
את הסט חנכנו ברכיבה קצרצרה של 40 ק"מ מלטרון, דרך יער המגינים לטל-שחר. החולצה התגלתה כנפלאה, נוחה, מנדפת היטב וסוחבת בקלות גם זוג בקבוקי מים מלאים. פיצ'ר מפתיע ומוצלח במיוחד הוא הכיס האמצעי שמכיל תא אטום למחצה עבור הטלפון או שאר מכשירים רגישים. אני בספק שהתא יגן על תוכנו במקרה של גשם, אך הוא מספיק די והותר על מנת לבודד את הטלפון מזיעה גם במסלול חם וארוך במיוחד. חשוב לציין גם שהחולצה זולה באופן מפתיע ביחס לאיכותה.

הביב, לעומת זאת, שמתהדר ברפידת ג'ל היה גם נוח למדי, אם כי מעט יותר עבה משאני רגיל, כך שהוא הרגיש מעט "חיתולי" בתחילת הרכיבה. למרות זאת, מהר מאד שוכחים מקיומו ובהחלט מרגישים (או יותר לא מרגישים) את ההבדל שעושה הרפידה השמנה. השמועות מספרות שריפוד הג'ל יותר עמיד מריפוד ספוג - אעדכן לגבי השרידות שלו בהמשך.

תמונה אחת שממצה פחות או יותר שלוש שנים של רכיבה משותפת.

שניה הגיעה הצעה מCraft - בקניה של כמה סטים של ביגוד נקבל הנחה של 40% הנחה על הסט השני ו60% הנחה על הסט השלישי יחד עם הדפסה חינם ע"ג החולצות. חיש קל מצאנו פראייר נוסף והתחלקנו בהנחה של 33% לכל אחד.

את הביגוד הזה חנכנו בנסיעה חסרת המזל שעלתה לי 900 ש"ח יותר ממה שציפיתי שתעלה.
החולצה, מצויינת ככל שהיא, אכזבה מעט ביחס למחיר - גם אחרי ההנחה, יש לי בארון מספר חולצות שלא נופלות ממנה באיכות, אך עלו בין 2/3 לחצי ממחירה. לעומת זאת... הביב, אחחח... הביב...
כבר זמן רב שאני בעליו הגאים של ביב Craft מסדרת Active הבסיסית והוא ללא ספק היה מכנס הרכיבה האהוב עלי עד היום. הפעם התפנקנו ורכשנו ביב מסדרת Performance היוקרתית יותר ובהחלט יש תמורה לאגרה. גומי קסום מחזיק את קצות המכנס במקום בעוצמה ובעדינות ראויה לציון. ריפוד, שאני יכול רק לשער שמורכב פוך מלאכים דחוס, נותן הגנה דקה אך משמעותית בדיוק היכן שהיא נזקקת. הבד מנדף זיעה למימד אחר במהירות בלתי נתפסת - כל זה, והוא גם יפה. אם לשפוט על פי אחיו המבוגר יותר, אפשר גם לסמוך עליו שיזיק מעמד זמן רב.

לעולם לא אסלח לעצמי שלא ביקשתי שידפיסו על החולצה את המילה "STAR"

את ההצעה האחרונה, של חברת Rudy Project לא התכוונתי לנצל כלל, אך חודש לפני המירוץ משקפי הRudy הוותיקות שלי החליטו לפרוש סופית ונשברו. עמדה בפני הדילמה: לתקן את המשקפיים הישנות, על עדשותיהן הסדוקות, ב-180 ש"ח או לקנות משקף חדש הנושא את לוגו התחרות ב450 ש"ח, כמחצית ממחיר המחירון שלו.

כמובן שעשיתי את מה שכל אדם שפוי היה עושה: תיקנתי את המשקף, קניתי את המשקף הממותג והוספתי לחבילה גם קסדה בהנחה נוספת, כי הנוכחית כבר עשתה את שלה (וחוץ מזה, קסדה כסופה ממש לא מסתדרת עם המתלחה השחורה-אדומה החדשה...).

קסדה ומשקפיים תואמים, הסוס בתשלום נוסף.

סה"כ יצאתי מסבב הקניות מרוצה למדי, עד שהבנתי שבזבזתי 2076 ש"ח על בגדים ואקססוריז...

מה הנזק?

חולצת Funkier עם הדפס מותאם אישית - 130 ש"ח

ביב Funkier עם ריפוד ג'ל - 350 ש"ח

חולצה וביב Craft מסדרת Performance אחרי הנחה - 667 ש"ח (במקום 400 לחולצה ו600 לביב)

משקפי Rydon במהדורת אפיק ישראל - 449 ש"ח

החלפת גשר במשקף Rydon הישן - 180 ש"ח

קסדת Zumax במבצע לא סביר בעליל - 300 ש"ח (במקום 590)

השרשרת שעלתה 1,000 ש"ח

שרשרת KMC, רק 113 ש"ח, או 1,000 ש"ח, תלוי איך מסתכלים על זה.

עוד בתקופה שרכבתי על אופני ה-GT הישנות שלי, הסבירו לי שחשוב מאד לשים לב לבלאי השרשרת ולהחליפה בזמן ע"מ שגלגלי השיניים לא יתבלו. לכן באוגוסט דאשתקד מיהרתי להחליף את השרשרת אחרי קצת פחות משנה של רכיבה וכ-2,500 ק"מ. ההחלפה הזריזה חסכה לי קצת יותר מ-400 ש"ח שכן לא נאלצתי להחליף את ה"קסטה" - סט גלגלי השיניים האחורי.

על מנת לשחזר את ההצלחה, אפילו השקעתי 35 שקלים בבודק שרשרת פיסת מתכת קטנה שנועדה להעריך את בלאי השרשרת ולהתריע לפני שמגיע הזמן להחלפתה. 1,500 ק"מ מאוחר יותר, בודק השרשת העיד שהגיע הזמן להחליף שרשרת. לא ששתי להוציא סתם כך 100 ש"ח, אך מוטב 100 מאשר 450, לא?

בערב חמישי ביצעתי את ההחלפה, ספרתי את חוליות השרשרת, הסרתי את העודפות מהחדשה, חיברתי את חוליית השחרור המהיר, שימנתי, בדקתי שהכל מסתובב כמו שצריך וזיוודתי את האופניים לקראת המסע המופרע שתוכנן בבוקר שלמחרת: 80 ק"מ של טיפוס בהרי ירושליים.

ביום שישי, התעוררתי מוקדם משכל אדם סביר היה קם ולאחר שעת נסיעה הצטרפתי לחברים בצומת לטרון. יצאנו לדרך ולפני שהספקתי להנות מקילומטר אחד של הטיפוס למבשרת ציון, הרכיבה נקטעה ע"י צליל נוראי של רשרוש מתכת. בהתחלה חשבתי שמדובר בהילוכים שיצאו מכיוון, אך כשהפכתי את האופניים נראה שהכל פועל כשורה. עם קצת עזרה מהחברים, הגענו למסקנה שהשרשת פשוט מחליקה על גבי גלגלי השיניים. מתוסכל, נפרדתי מהקבוצה וחזרתי לכיוון תחנת הדלק.

למזלי, חנות Rock n' Road במתחם התחנה פתחה את שעריה כבר בשש בבוקר. על אף שסדנאת התיקונים לא תוכננה להיפתח באותו יום, המכונאי שלהם שמח לתת יד והעלה את האופניים על הליפט. כמה דקות ו-450 ש"ח מאוחר יותר יצאתי מהחנות מלא תקווה לתפוס את חברי לרכיבה בהמשך הדרך. תקווה זו התבדתה מיד שעליתי על האופניים כשקול הרשרוש הנורא הופיע שוב. חזרתי על פעמי ושאלתי את המכונאי לפשר הדבר, הוא העיף מבט נוסף באופניים וקבע שהן זקוקות גם להחלפת שניים מגלגלי השיניים הקדמיים - כמה שנאמר "הלך הגיר".

בעוד המכונאי מפשפש במגירות בחיפוש אחר חלפים מתאימים חשבתי לעצמי: "אם סט של 9 גלגלי שיניים אחוריים עולה 450 ש"ח, אז זוג גלגלי שיניים קדמיים לא אמור לעלות הרבה יותר מ-100 ש"ח, לא?" כמה טעיתי...
בקופה גיליתי שהפלטה הגדולה עלתה 450 ש"ח והבינונית קצת יותר מ-100 לבדה. עם כל הכאב בכיס, אני חייב לומר שהמחירים של Rock n' Road היו הוגנים למדי, במיוחד בהתחשב במה שהם יכלו לגבות מרוכבים נואשים בשעות לא סבירות של היממה. במקום למנף את המיקום הייחודי שלהם לעושק הלקוחות, Rock n' Road עשו להיפך: נתנו לי הנחה על החלקים ואפילו לא גבו כסף על העבודה (שעת מכונאי בשש בבוקר זה דבר שאין להמעיט בערכו!) - על כך מגיע להם שאפו ענק.

יצאתי מהחנות ברכיבה, הפעם ללא הרשרוש הנוראי, והרמתי טלפון לחברים שבדיוק טיפסו לכיוון צובה. קבענו להיפגש בקיבוץ. העמסתי את האופניים לרכב והתחלתי בנסיעה. אחרי שהאוטו התאמץ בעליות שחברי רכבו כבר בכח רגליהם הצטרפתי לחבורה. למרות שאיבדתי כושר במילואים הייתי בטוח שלפחות לזנב בהם אחרי שטיפסו במשך שעתיים בזמן שתיקנתי את האופניים. כמה טעיתי...

גם אחרי שטיפסו 500 מטר, החברה נתנו פייט רציני. המקטע היחיד בו התקרבתי אפילו לקצב שלהם היה כשעצרנו בבית קפה קטן בפאתי ירושליים. בזמן שהתנשפתי בעקבותיהם, חשבתי לעצמי: אם פעם ב3-4 ק"מ פחות או יותר העברת הילוך מלווה בצליל מתכתי של קפיצת שרשרת ואחרי כ-4,000 ק"מ על האופניים שפכתי 1,000 ש"ח על הגיר - אז כל "גלינג" כזה הוא בעצם קולו של שקל שנופל מהכיס שלך אל האופניים...

בכל פגיעה קטנה, עשרות שקלים נופלים לרצפה.

אז בנוסף לכ-1,000 ש"ח, התיקון גם עלה לי ב-50 ק"מ של אימון אותם לא הצלחתי להשלים. אחרי כ-30 ק"מ בהרי ירושליים עברנו שוב בצובה, שם חזרתי לרכב ונפרדתי מהחברים שהשלימו את הירידה ללטרון בשטח. עברו רק שבועיים מאותו יום, וכבר הספקתי לגלות עוד כמה רעשים יקרים לא פחות באופניים עליהם עוד יפורט בהמשך. בינתיים רק אספר שאתמול הצלחתי לגרור את הגחון על סלע מוצלח במיוחד בפארק קנדה ולשבור את אחת מ-44 השיניים החדשות בפלטה של הקראנק. אם כל הפלטה עולה 450 ש"ח, אז בטח אפשר להחליף שן אחת ב-10 שקלים... נכון? 

שן שבורה, זה קשוח!

מה הנזק:
שרשרת KMC X9 (אדומה!) - 113 ש"ח

קסטת SRAM PG 970 + התקנה - 450 ש"ח.

פלטת GPX לקראנק (44 שיניים) - 360 ש"ח.

פלטת TruVativ לקראנק (32 שיניים) - 112.5 ש"ח.

מישלין, טיובלס, היבריס

הדמיה ממוחשבת של צמיג

נכון להיום, רכבתי 4,907 ק"מ מאז הפעם הראשונה שעליתי לאוכף של אופני החינם שלי, את רובם המכריע עברתי על צמיגי Maxxis Crossmark. ה-Crossmark הוא צמיג זול יחסית, אוחז היטב בדרדרת הבאר-שבעית ועמיד להפליא. הזוג האחרון שלי החזיק למעלה מ-3,000 ק"מ אך לעת זקנה החל לסבול מנקבים ששטפו אותי ואת האופניים בחומר איטום כך שלמרות שנותר בצמיגים לא מעט גריפ, נראה שזמנם הגיע.

אומרים שסוס מנצח לא מחליפים, אבל אני סקרן, קמצן ובעיקר לא אוהב לרכב על סוסים, כך שהחלטתי לנצל את היציאה לפנסיה של הצמיגים הנוכחיים ע"מ לבחון צמיג חדש. לא מזמן קראתי על יוזמה מבורכת של יבואן צמיגי מישלין בישראל שהחליט להצמיד מחירים לאלו של אתר CRC. טיובליס עם דופן מחוזקת ב-90 ש"ח לצמיג? לא צריך להגיד לי פעמיים...

אצתי רצתי לי לאתר mibike ופשפשתי במבחר צמיגי השטח, ה-WildGrip'R Advanced נראה כמו הבחירה הטובה ביותר לסגנון הרכיבה שלי, נותר רק להחליט על רוחב הגלגל. עד היום רכבתי על 2.1 אינץ' לכן החלטתי ללכת לבחור בצמיג 2 אינץ' -  הרי כמה דק הוא כבר יכול להיות? במחיר מצחיק של 82.6 ש"ח לצמיג, סט שלם עלה 213.8 ש"ח כולל משלוח בדואר רשום - רק קצת יותר ממה שהייתי מצפה לשלם על צמיג בודד.

שמונה ימים מאוחר יותר, הצמיגים נחתו בסניף הדואר שלי. חזרתי הביתה בהתרגשות, הסרתי את הצמיג הישן, התקנתי את החדש, הוספתי כמות נדיבה של חומר איטום (ג'יפה, בלשון העם) והתחלתי לנפח. זה השלב בו גיליתי שהתקנת צמיגי טיובלס זה לא כזה סיפור פשוט...
לא משנה כמה שיחקתי עם הצמיג - הוא סירב להחזיק אוויר, אחרי שעה של מאבק ופיזור ג'יפה ברחבי הסלון, הגעתי למסקנה שאני זקוק ללחץ אוויר גבוה יותר מזה של משאבת יד בשביל הניפוח הראשוני. מובס, כיתתי רגלי לתחנת הדלק הקרובה כשאני סוחב גלגל אופניים בתקווה למצוא מזור בקומפרסור שלהם. לצערי, תקוותי היו לשווא - גם המשאבה של תחנת הדלק לא עמדה במשימה. בדרך הביתה החלה לחלחל בגופי תחושת אימה עמומה: אין ברירה, מחר איאלץ למסור את האופניים לתיקון!

כמה קשה כבר יכול להיות להתקין אותם?

למחרת צעדתי בראש שפוף ל"מרכז האופניים", מוכן להרצאה על כמה שהצמיג גרוע שלא איחרה לבוא:
"הצמיג הזה לא מתאים לארץ, הוא ייכשל וזה יקרה בפיצוץ"
אחרי שהכרתי בסכנת החיים הכרוכה בפרוצידורה וחתמתי על טפסי הוויתור הותרתי את הפציינט אצל הד"ר לניתוח. אחר הצהריים חזרתי לאסוף את החולה, ואף זכיתי לראות את הד"ר מתקין את הצמיג האחורי בידי אומן שגרמו לי להרגיש לא ראוי לנפח צמיג. השארתי אצל הד"ר הטוב סכום כסף שהשמיד לחלוטין כל יתרון כלכלי שהיה לצמיגים החדשים על פני עוד זוג של CrossMark וכך יצאתי, עני מהצפוי, לבחון את הצמיגים החדשים שנופחו בלחץ אוויר לא סביר בעליל לרכיבת שטח ראשונה.

הדבר הראשון שהפתיע אותו בWildGrip'R היה העובי שלהם, כשהחברה במישלין אמרו 2" הם ממש לא צחקו - הצמיג היה כל כך דק שהוא הזכיר לי את אופני ה-Becidan  בגימור הולוגרמה עליהם רכבתי באזור גיל בר-מצווה. בנוסף - הWildGrip'R מגיע בפרופיל מאד עגול עם גבשושיות שמנות למדי שפונות לכל הצדדים, שינוי דראסטי מהCrossMark השטוח עם גבשושיותיו הצנועות. שילוב התכונות הללו גרם לי לחשוש מאד מהמפגש הראשון שלי עם בריכת סלעים מדורדרת מהסוג שנפוץ מאד סביב באר-שבע.

העובי והצורה של הצמיג הטרידו אותי עד כדי כך שיצאתי לרכב עם מגינים במסלול שמורכב בעיקר משבילים נוחים. כמובן שסיפרתי לעצמי שזה כדי שאוכל "לדחוף את הצמיגים החדשים לקצה" מבלי לחשוש מנפילה אך ברור שהתגובה הראויה להצהרה כזו היא הנחת אצבע תחת העין ומשיכה כלפי מטה, אז לא אשלה את אצמי או אתכם בכך.

מה זו האבקה הלבנה הזו? אלוהים אדירים - אני הולך למות!

מיד עם הירידה לשטח, הצמיגים התחילו לעשות רושם חיובי: בקרקע מהודקת, בפודרה ובחצץ דק האחיזה הייתה מעולה ולמרות שקשה לי לומר בביטחון, אני חושב שהיה גם שיפור בגלגול. כל זה לא מפתיע בהתחשב בעובי הצמיגים ובזיזים השמנים שוודאי נעצו עצמם עמוק בקרקע הרכה. המבחן האמיתי היה כמובן טיפוס בקרקע הכוללת כמות נדיבה של סלעים חופשיים - גם שם הופתעתי לטובה וזכיתי לביצועים שלא נפלו מאלו של ה-Crossmark.

הפרופיל העגול של הWildGrip'R הפתיע לטובה דווקא כשפישלתי: בזמן סטיות מהנתיב, הטיות לא מכוונות של הכידון ובכל אותן פעמים בהן הייתי בטוח שעוד רגע איאלץ לשלוח רגל להציל את עצמי הצמיג פתאום נתפס היטב בקרקע ונתן לי הזדמנות אחרונה לתקן את הטעות. זה היה שינוי מרענן למול הCrossmark המלבני שנטה לוותר מיד אחרי שחרגתי מה"פינה" שלו.

בניגוד ל-Crossmark בעל החתך השטוח למדי, שמתיישב על האבנים, משטח אותם כמו זחל של טנק וכאילו אומר "חבר'ה, אני כאן, אל תזוזו עד שאני עובר", הWildGrip'R הצר והעגול מלטף את הסלעים תוך היאחזות בשיניים בסלעים הבולטים יותר. התוצאה היא גלגול זריז בזמן שהאחיזה טובה מספיק, אך כשהאחיזה נכשלת, במקום לייצר מפולת שלמה כמו ה-Crossmark הWildGrip'R נוטה לשגר למרחק אבנים בודדות. עוד לא החלטתי מה מהשניים עדיף.

חשוב לזכור שרובנו משווים ביצועים של צמיג חדש לביצועים של צמיג קודם, כשהאחרון שחוק עד כדי כך שיש להחליפו - התוצאה היא כמובן ביקורת מוטה לכיוון הצמיג החדש. עם זאת, אני חושב שאני יכול לומר בביטחון שה-WildGrip'R אינו נופל בביצועיו אל מול Crossmark  חדש ומספק לפחות את אותה רמת אחיזה בפרופיל דק וזריז יותר. נותר רק לראות את עמידות הצמיג, אך בהתחשב במחיר, גם אם יישחק במהירות גבוהה פי שניים מה-Crossmark , בהחלט מדובר בבחירה משתלמת.

לגבי נבואות הזעם של המכונאי שלי - בינתיים הצמיג טרם התפוצץ. אשתדל לעדכן כאן במידה וזה יקרה, אך במידה והעדכונים כאן ייפסקו במפתיע, אולי יהיה כדאי לשקול מחדש את רכישת הצמיג הזה...

הנזק:
זוג צמיגי Michelin WildGrip'R Advanced כולל משלוח - 213.8 ש"ח
התקנת הצמיגים - 100 ש"ח
4 מיכלי CO2 לניפוח (שיהיה) - 60 ש"ח

Epic Israel - עלילות צ'יקו ודיקו

Epic tour is epic

Epic Israel: טור בן 3 ימים, 282.5 ק"מ רכיבה, 5.2 ק"מ טיפוס ולוגיסטיקה ברמה חסרת תקדים (יחסית לארץ לפחות) - מה יש לא לאהוב? טוב, אולי את המחיר... אבל על זאת יסופר כמיטב המסורת בסוף הפוסט. בינתיים אספר מה עברנו שם.

יום ראשון

קמתי בשעה לא סבירה ואספתי את השותף שלי לתחרות. נסענו במעלה כביש 6 אל אליקים ומשם הדרך לזינוק ברמות מנשה הייתה קצרה. אספתי את ערכת המירוץ שלי, עליתי על ציוד והתגלגלתי אל משפך הזינוק. הסתכלתי סביבי ולפתע אופני הז"ק קארבון 26" שלי, שהן לרוב מושא לגאווה, נראו כמו צעצוע זול. מצאתי את עצמי מוקף בים של אופני 29" מכל הסוגים והמינים: זנב קשיך, שיכוך מלא, אלומיניום, קארבון ואפילו טיטניום. היה צריך להתאמץ מאד כדי לאתר עוד זוג אופני 26". בעודי מנסה לעכל את 88 הק"מ שעומדים בפני, יחד עם גרף הגבהים האימתני שתיאר אותם, דעתי הוסחה לפתע ע"י מסוק שחג מעלינו בגובה נמוך למדי. אחרי שהוא הקיף אותנו בפעם השלישית, הגעתי למסקנה שמדובר במסוק ששייך לאירוע - אני חושב שזו הנקודה בה הבנתי שמדובר בהפקה יוצאת דופן, הם הזמינו פאקינג מסוק!

אחרי הברכות המסורתיות של מארגני האירוע ונציג רשמי זה או אחר, הוזנקנו בליווי אופנוע. שביל ג'יפים רחב הוביל אותנו לפארק רמות מנשה, דרכו המשכנו במגמת ירידה כללית לכיוון עמק יזרעל. מגמת הירידה ה"כללית" הזו כללה כמובן עליה לפרקים בטיפוסים לא מבוטלים. באחת העליות הקשות הללו שמעתי רוכב אלמוני זורק לשותף שלו את המשפת הבא: "פדל עגול, אל תלחץ בכלל". החצי השני של המשפט הזה הפיל אסימון שרישרש אצלי בראש בשנתיים האחרונות לגבי פידול נכון בעליה. הטיפ הקטן הזה חסך לי כמות לא מבוטלת של סבל בעליות הרבות (והמפרכות) של הטור, אז למי שלא תהייה, רוכב אלמוני - תודה על הטיפ, עשית לי את הטור!

הרכנת את הראש ביאוש מהטיפוס? תראה מה מחכה לך! - מדבקת פרופיל גבהים שחולקה לפני כל סטייג'.

בעמק יזרעל חיכתה לנו אוטוסטרדה של שבילים "לבנים" מקיבוץ הזורע לשדה יעקב ומשם לאלון הגליל לאורך כביש 77. באזור שדה יעקב פגשנו ב"תחנת ההזנה" הראשונה של הטור סככה ממותגת של PowerBar עמוסה כל טוב: מים, משקה איזוטוני, תמרים, בננות, בייגלה ואפילו סוכריות גומי. בזכות התחנות הללו, היה אפשר להשאיר את התיק בבית ולהשלים את הטור כולו על בסיס זוג בקבוקי מים וקצת מזון שנדחף לכיסי החולצה. אחרי התאוששות קלה בתחנת ההזנה, אני והשותף התחלנו לנצל את השבילים כדי ללחוץ קצת. בכל הזדמנות שהייתה תפסנו דראפט על דבוקת רוכבים, נחנו קצת מאחוריהם ואז דחפנו עד שהצלחנו לתפוס דראפט על דבוקה מהירה יותר. היינו בקצב מצויין ודווקא אז הכתה בנו תקלה משביתה.

בגבעות המתגלגלות שלאורך כביש 77, כשאני לוחץ בכל הכח על הילוך 3-8 שמעתי רעש נוראי וראיתי שהשרשרת שלי נפלה. בלימה רגועה הפכה לבלימת חירום ברגע ששמעתי משהו מתעלל באכזריות בחישורי הגלגל האחורי. בדיקה קצרה חשפה את מקור הבעיה: השרשרת לא סתם נפלה, היא נשברה. חוליית השחרור המהיר שלי נקרעה והתפזרה לאורך 500 מטר. השקענו כמה דקות בניסיון למצוא את חלקי החוליה החסרה, אך משהתייאשנו שברתי חוליה בשרשרת והרכבתי אותה מחדש. כל הסיפור לקח כמעט חצי שעה ותועד לפרטי פרטים בוידאו ע"י אחד מצלמי האירוע שהגיע על טרקטורון ומיהר לעוט על פגר האופניים ההפוכות שלי בצד הדרך. כמובן שכל העסק היה לוקח פחות מחמש דקות אילו הייתי טורח להשקיע מראש בחוליית שחרור מהיר נוספת לשעת חרום, אך מכל רשימת הציוד המומלצת לטור - זה הדבר היחיד שהתעצלתי לקנות...

אוטוסטרדת השבילים, שרשרת שלמה משפרת את הביצועים משמעותית. צילום: עמוס גיל.

עם כמעט 40 ק"מ מאחורינו בשלב זה, התחלנו את הטיפוס סביב אלון הגליל. שבילים לבנים פינו את מקומם לסינגלים לפרקים בהם טיפסנו כמה מאות מטרים טובים. הטיפוס כמובן השתלם כשזכינו לרדת בכמה סינגלים מוצלחים למדי. כשהעייפות גוברת על החשש לחיים, נוטים לשחרר את דוושת הבלם ולשעוט במורדם במהירות לא סבירה (אך בהחלט מהנה).

מאלון הגליל התחלנו את דרכנו חזרה לכפר התחרות במסלול הנושק לזה שרכבנו בדרך הלוך. שמש הצהריים האכזרית כבר הרימה את ראשה ועקב התקלה מצאנו את עצמנו בפער משמעותי מאחורי הרוכבים ברמתנו ובפער דומה לפני הרוכבים שמתחתיה או בקיצור: לבד על הכביש. הקילומטרים חלפו להם ויחד עימם ההכרה שלאחר 70 מהם, ניאלץ לטפס חזרה לכפר דרך העליות האימתניות של פארק רמות מנשה. חצינו את כביש 66 ועצרנו לנשום למרגלות הפארק. בשלב הזה הרגשתי עייף, אך לא תפוס ושום דבר לא כאב באופן מיוחד, לכן נראה לי הגיוני לנצל את ההפוגה למתיחות קלות - זו כמובן הייתה טעות חמורה. ניסיון פשוט להצמיד עקב לעכוז ע"מ למתוח את השריר הארבע ראשי נענתה בזעקות שבר מצד ארבע שרירים לפחות שאיימו להיתפס ולהפסיק לתפקד באותו הרגע. ויתרתי על המתיחה, ניערתי קצת את הרגל ועליתי על האופניים בתקווה שהשרירים יחזיקו מעמד עד היעד.

אתה יודע שאתה בתחרות ברמה בין-לאומית כשאחד המכשולים הוא עדר עיזים...

לשמחתי הצלחנו להגיע לקו הסיום ללא חילוץ מוסק, שם ניגשתי לנקות את האופניים בעמדת השטיפה(!) ומסרתי אותם למכונאי התחרות(!) ע"מ שיוודא שהאלתור שעשיתי בשרשרת יחזיק מעמד במשך לפחות יומיים נוספים של התעללות. מאוחר יותר למדתי מאותו מכונאי שקפיץ המעביר שלי "עייף", אך במקום לשלוח אותי לדוכן Trek הסמוך לרכוש לו מחליף בעלות של למעלה מ-500 ש"ח, המכונאי פירק ושימן את המעביר על מנת להפיך בו חיים חדשים. כל זאת כמובן כשירות של התחרות וללא עלות נוספת מצידי - שאפו!

הטור הציע שלוש רמות של אירוח: לינה בבית, לינה באוהלים ולינה בחדרים. לשמחתי, התפנקנו ובחרנו באופציה האחרונה, כך שאחרי הרכיבה חלפנו על פני המאהל, שהוקם בדיוק של מחנה טירונים אמריקאי, והמשכנו לחדר הצנוע שלנו ובפרט - למקלחת. אכלנו צהריים מאוחרים בדמות רול-אנטריקוט בדוכן ה"קרנף" שהוקם לטובת האירוע (הארוחה היחידה, אגב, שלא הייתה כלולה במחיר התחרות).

לחיים!

במקור תכננתי לבלות את הזמן עד ארוחת הערב בכתיבת רשמי היום הראשון, אך בין הגיחות למכונאי התחרות לבין התשישות מהמסלול שעברנו, הספקתי פחות או יותר לבהות בקיר במהלך הזמן שנותר עד הערב. ארוחת הערב כללה לא רק פריסה קיבוצניקית נדיבה למדי, אלא גם תדרוך על זוועות היום השני שמתרגש עלינו ואפילו סרטון וידאו קצר שהספיקו לערוך מצילומי המסוק של אותו הבוקר(!) ויהי ערב, ויהי בוקר, יום שני.

מתחם חדרי האירוח - אופניים יוצאים מכל חור.

יום שני

התעוררתי טרוט עיניים וגררתי את עצמי לחדר האוכל לארוחת בוקר. אמנם שרדתי את היום הראשון בלי למתוח או לתפוס שום דבר, אך תחושת חוסר האנרגיה שבשרירים גרמה לי להתחרט שלא שתיתי שייק חלבון מיד בסוף הסטייג' הראשון. בפנינו עמדה המשימה הבלתי נתפשת של הקפת הכרמל, גיחה לזכרון יעקב וחזרה לרמת השופט - טיפוס של 2 ק"מ לאורך 98 ק"מ. זינקנו לצלילי מה שהפך להמנון הרשמי של האירוע, ירדנו לאליקים דרך כביש 672 ולפני שהבנתי מה קורה, כבר התחלנו את הטיפוס אל עבר דרך נוף כרמל.

השותף שלי, שדווקא הקפיד לשתות חלבון מיד לאחר הרכיבה האחרונה, היה אנרגטי ממני והתחיל להיעלם במעלה ההר. בשלב הזה שיטת האיכון שפיתחנו יום קודם לכן הוכיחה את עצמה כמועילה למדי: ברגע שאחד מאיתנו היה מאבד קשר עין עם השני, הוא היה צועק "צ'יקו!" והשני משיב לו "דיקו!". הטריק הזה עזר לנו לאתר אחד את השני ולהעריך את המרחק בינינו ביעילות מפתיעה, מה שאפשר לנו לשנות מהירות בהתאם.

אם כבר לרדת מהאופניים, אז כמו גבר!

טיפוס מפרך לאחר טיפוס מפרך הגענו לדרך נוף הכרמל. כבר תקופה ארוכה שאני חושד כי "דרך נוף" היא שם קוד לשביל מעיק שמתיימר לשמור על קו גובה, אך בפועל צולל לכל ואדי על מנת שלא לפספס הזדמנות לאיבוד גובה מיותר שלאחריו עליה מציקה. דרך הנוף הזו בהחלט עמדה בציפיות הללו, למרות שבכל זאת סיפקה נוף כמובטח.

פה ושם לאורך הכרמל וביער עופר היו גיחות לסינגלים חביבים, חלקם בטיפוס, אחרים בירידה - אך הסטייג' השני זכור לי בעיקר בזכות הטיפוסים התלולים והארוכים שלו והירידות המיתממות שבסופם. אחרי טיפוס מדורדר של קילומטרים, נפרש בפנינו לא פעם שביל רחב ידיים המזמין אותנו לשחרר את דוושת הבלם ולתת לכח הכבידה להעניק לנו מנוחה לה חיכינו כל הדרך למעלה. אך השבילים הרחבים הללו נסכו בנו לא פעם אשליית בטחון מסוכנת - שוב ושוב הבחנתי בבריכת סלעים נסתרת או קטע משובש ברגע האחרון במהירויות הנושקות ל-60 קמ"ש, לעיתים קפצתי מעל מכשול מפתיע רק בכדי לנחות למרגלותיו של מכשול מטריד ממנו. בשלב כלשהו הפסקתי לספור את הפעמים בהם ניצלתי בנס מהתרסקות.

תחנות ההזנה - מעיינות אלקטרוליטים בלב מדבר

בירידה מהכרמל, לקראת זכרון יעקב תפס אותנו גשם במפתיע. ערב קודם התחזיות הזהירו מפני גשם מקומי קל, כך שהקפדתי לדחוף לכיס מעיל ניילון קטן. מה שירד עלינו באמצע הדרך היה אולי מקומי, אך רחוק מלהיות קל. תוך דקות ספורות טפטוף מינורי הפך לגשם זלעפות, הקרקע הפכה בוצית וחלקה והראות מבעד למשקפיים הרטובים שלנו התקרבה לאפס. היו מי שהעדיפו לתפוס מחסה תחת סככות חקלאיות או גשרים לאורך הדרך עד יעבור זעם, אך אנחנו המשכנו למרות הכל.

הגשם הפסיק בערך באותה פתאומיות בה התחיל ולראשונה מזה זמן רב שמחתי לראות את שמש הצהריים במהלך רכיבה. תשושים מהטיפוסים והרכיבה בגשם, עשינו את דרכנו לכיוון זכרון יעקב. בבוקר עוד דיברנו על קצב מטרה שיספיק לשפר את דירוגנו בטור, אך כעת עברנו לתכנן עמידה בשעת הגג של סיום המסלול. עשרים הק"מ האחרונים של המסלול הרגישו כמו ארבעים והטיפוס בן מאתיים המטרים בחזרה לכפר התחרות הרגיש כמו העליה לכרמל. הגענו למשפך הסיום בדיוק בזמן כדי לראות זוג חברים שסיימו לפנינו לועגים לנו מחלון הרכב בדרך החוצה מכפר התחרות, השבנו להם באצבע משולשת - ספורטיביות במיטבה.

לפני פחות משעה עברנו גשם שוטף, רואים, לא?

שייק חלבון, רול אנטריקוט ומנוחה קצרה מאוחר יותר היינו שוב בדרך לארוחת הערב ולתדריך. תדריך, שבו גיליתי שבמפת הגבהים שפורסמה במקור לסטייג' השלישי נשמטה הספרה "1" מסעיף הגובה המצטבר. אז כן - מחר מתפנקים בעוד 1000 מטר טיפוס מעבר למה שציפית לו - לילה טוב! ויהיה ערב, ויהיה בוקר, יום שלישי.

שיפורי מזון: איבופרופן, אומגה 3 וויטמינים.

יום שלישי

יום שלישי, פעמיים כי טוב, הקפנו מסלול של 27 ק"מ שלוש פעמים. בשונה מהמסלולים של היום הראשון והשני, שניתן לתאר אותם כשבילים וטיפוסים מפולפלים בסינגלים, המסלול של היום השלישי היה יותר דומה לסדרת סינגלים מפולפלים בשבילים וטיפוסים - ללא ספק היום הקשה ביותר מבחינה טכנית. לשמחתי התעוררתי באותו בוקר פחות תשוש מיום קודם לכן, אבל כמעט 200 ק"מ של רכיבה שכבר היו מאחורינו בהחלט נתנו את אותותיהם בנו. עליות הפכו קשות יותר ויותר ומצאתי את עצמי יורד לא פעם לפלטה הראשנה בטיפוסים בהם לא הייתי מתקרב אליה ביום אחר.

עם כל הקושי, הסינגלים היו נקודת אור ועזרו לשכוח לרגע את התשישות. על אף העייפות ניצלתי מקפצות מזדמנות כדי לקבל קצת זמן אוויר - מה שבהחלט החזיר את הרוח למפרשים. אחד המקטעים הטכניים הקשים ביותר היה סינגל תלול, צפוף ומפודר דרך שטח מיוער. השביל היה כל כך צפוף שלעיתים היה קשה להעביר את הכידון בין העצים וכל כך תלול שהיה בלתי אפשרי לעצור בו - אפילו פמפום אינטנסיבי של הבלמים הוביל לדרדור. דווקא בקטע הזה זוג חביב עם סיכוי לפודיום הספיק לעבור אותנו בסיבוב ורצה לעקוף. הם היו כמובן מאד אדיבים והבינו מיד שאין לי אפשרות לפנות להם נתיב באותו רגע, אבל בהחלט לא רציתי לעקב אותם יותר מהמינימום ההכרחי. בדיוק בשלב הזה נקרתה בדרכי מדרגת סלע אימתנית עם נפילה של מטר לפחות בצידה השני - מכשול שהייתי מוותר עליו גם כשאני רענן ביום טוב. שקלתי לעקוף אותו, אבל כנראה שזה היה גורר הורדת רגל ועיכוב נוסף למסכנים שמאחורי. אז כך, בחוסר אחריות אופייני, הטלתי משקל לאחור וקיוויתי שהאופניים שותפות לרצון שלי להגיע להמשך המסלול. אני יכול להישבע שבשלב כלשהו האופניים שלי היו פשוט מאונכות לקרקע, אבל איכשהו שרדתי את זה, הגעתי לסוף הסינגל בחתיכה אחת ושחררתי את הפודיומיסטים לדרכם.

קו הסיום של סטייג' 2 - גם להגיע אחרונים היה מרגיש כמו נצחון.

קצת לפני סופו של כל סיבוב המתין טיפוס מעייף למדי אל מול רוכבים ששועטים במורד מה שעבורם הוא תחילת הסיבוב הבא, ירידה תלולה ולבסוף טיפוס נוסף בחזרה לכפר התחרות שהפך מפרך יותר בכל ביקור בו. בסיבוב השני כבר הכרתי פחות או יותר את הסינגלים וניצלתי את ההזדמנות לשחרר בלמים. במקטע זריז וקופצני במיוחד התחלתי לזנק מעל תלוליות עפר ולפתע שמעתי מסוק מתקרב. הבטתי ימינה וראיתי שמסוק הצילום חג לצידי ומלווה אותי במורד הסינגל! כמובן שניצלתי את ההזדמנות להשקיע בכל קפיצה וקפיצה - הרגשתי לפחות כמו רוכב מספונסר של רד-בול וזה החזיר עוד קצת כח לרגלי העייפות. כנראה שהקפיצות שלי היו פחות מרשימות משהרגישו, כי הצילומים האלו לא מצאו את דרכם לסרטוני סיכום התחרות. עדיין, זה לא גרע מהחוויה המדהימה של אותו רגע.

רק בהקפה השלישית החלה לחלחל בי ההכרה - הסוף מתקרב!  כמעט סיימנו את Epic Israel! נתתי את כל מה שנשאר לתת והתרגשתי כשלמרות העייפות הצלחתי לטפס מקטע באחד הסינגלים שגרם לי להוריד רגל בשתי ההקפות הקודמות. הטיפוס האחרון לכפר התחרות היה אולי הטיפוס הכי קשה בטור, למרות שבפועל לא היה תלול או דרדרתי במיוחד. ממש בסופו ראינו זוג שעקף אותנו ונעקף על ידינו פעם אחר פעם בסטייג' הזה, נתקלנו בהם לאחרונה לפני כמה קילומטרים טובים והיינו בטוחים שהם הצליחו לאבד אותנו. אבל הנה הם, לפנינו ואחד הרוכבים התייאש בעליה ומטפס ברגל! זו ההזדמנות שלנו! בשארית כוחותינו הגברנו קצב ועקפנו אותם, ציפינו שיעלו על האופניים ויאבקו בנו עד הסיום, אך באופן מפתיע זה לא קרה. בקו הסיום גילינו שהם עברו להליכה עקב שרשרת שנקרעה ולא מעייפות - מה שקצת גרם לנו להרגיש רע שבמקום לעצור לתת יד ניצלנו את ה"הזדמנות" לעקיפה.

אז כן, אחרי 282.5 ק"מ הגענו לקו הסיום. ירדנו מהאופניים וניסינו להיזכר איך משתמשים ברגליים להליכה. הסגל הכווין אותנו להניח את האופניים, תלה עלינו מדליות סיום מסלול כבדות והעניק לנו חולצת רכיבה שמעידה כי שרדנו את הטירוף ששמו Epic Israel. מעט הלומי קרב, עברנו בחדר למקלחת אחרונה, ארזנו את עצמנו בחזרה לרכב וחזרנו דרומה בידיעה שהחוויה הזו תישאר חקוקה בזכרוננו עוד שנים.

לקח שבוע לפחות להבין שזה באמת מאחורינו.

סיכום

אי אפשר לסיים את הפוסט בלי לומר כמה מילים על כמה שהאירוע הזה ייחודי בנוף הישראלי. מחיר ההשתתפות, 1,380 ש"ח עבור לינה בחדרי אירוח, מתח את תקציב האופניים הסטודנטיאלי שלי עד קצהו וחששתי בכנות שאחזור מאוכזב מהתמורה. בדיעבד אני חש שהיה מדובר בהשקעה שהיא הרבה יותר ממשתלמת. היריעה קצרה מלתאר את איכות הלוגיסטיקה: מסלולים באורך של כמעט 100 ק"מ שסומנו בצורה טובה יותר מכל מירוץ שהשתתפתי בו בעבר, ליווי באופנועים, טרקטורונים ומסוק (פאקינג מסוק!), כיסוי צילומי חסר תקדים בוידאו וסטילס, תחנות הזנה מלאות כל טוב, תמיכת מכונאי בשטח ובכפר התחרות ועוד, ועוד ועוד...

המילים "כמו בחו"ל" שימשו שוב ושוב לתאר את האירוע ע"י רבים מהמשתתפים, אני יכול רק להשוות את מה שהתרחש כאן למירוצים בארץ (וזו בהחלט הייתה רמה אחרת לחלוטין) אך מנוסים ממני העידו שמדובר בהפקה ברמה שקולה לכל הפחות לטורים בינלאומיים כמו Trans-Alp וCape Epic. מניסיוני, אחד הדברים האהובים על רוכבי אופניים הוא להתלונן, לכן אני חושב שהדבר המפתיע ביותר הוא שלא שמעתי ולו רוכב אחד מתלונן על הפקת האירוע.

בקיצור, אני לא חושב שיש מילה מתאימה לתאר בה את האירוע הזה מלבד "אפי". היה שווה כל רגע וכל שקל - שאפו!

הנזק: 1,380 ש"ח

טיול אופניים בפראג - רכיבת שטח בצ'כיה

פארקים בפראג

במרתף אלמוני, מתחת למכון קעקועים, לא רחוק מתחנת "אנדל" של הרכבת התחתית - תמצאו את Biko Adventures. החברה, בניהולו של איטלקי מטורף בשם פיליפו, מציעה (בין השאר) טיולי רכיבת שטח אתגריים בסביבת העיר פראג. כשהזמנתי אצלם את טיול ה"Great Escape" לא היה לי מושג איזו הרפתקאה מטורפת מחכה לי.

את משרדי החברה, או יותר נכון את מכון הקעקועים שמעל למחסן האופניים של החברה, מצאתי בקלות יחסית. בפתח המכון המתין לי בחור מקועקע ומחורר היטב שהוביל אותי למרתף לפגוש את פיליפו.  חיש קל נשלפו אופני Scott Scale 29' שהוכנו עבורי מבעוד מועד, לבקשתי הורכבו להם פדלים תואמי SPD. בחרתי קסדה ויצאנו לדרך.

מהר מאד שמתי לב שמשהו מוזר באופניים - המעצורים הורכבו הפוך! יד שמאל מפעילה את המעצור האחורי בעוד שיד ימין את הקדמי. פיליפו הסביר שכך נהוג במדינות רבות (בפרט אנגליה) וכי רבים מלקוחותיו מתעקשים לרכב עם אופניים כאלו.

התחלנו את המסע ברכיבה על עבר תחנת המטרו ממנה הגעתי, העלינו את האופניים לרכבת התחתית בקלות ויצאנו לכיוון פאתי העיר. בדרך פיליפו סיפר לי איך נטש קריירה מבטיחה בתחום השיווק בכדי להפוך למדריך אופניים. אני סיפרתי לו איך כמעט בלתי אפשרי לנייד אופניים בתחבורה ציבורית בישראל ואיך יצא שמזוג אופניים שקבלתי חינם, הצלחתי להוציא כ-50,000 קורונות צ'כיות על התחביב.

צצנו מהרכבת התחתית בפאתי פראג. השכונות הסובבות נבנו בתקופת המשטר הקומוניסטי כאוסף גדול של בנייני דירות מלבניים זהים עשויים בטון אפור.פיליפו הסביר לי כי עם נפילת הגוש הסובייטי, המקומיים חשו צורך עז לצבוע הכל בצבעים העליזים שנאסרו ע"י המשטר הישן. כך נוצר המחזה המוזר של בנייני דירות ישנים צבועים בכל צבעי הקשת ואחדים אף מצופים באבקת זכוכית מנצנצת.

ילדים, צבעו בצבעים עליזים את שאריות המשטר הסובייטי ורק את האגם הקפוא השאירו בלבן.

אחרי סיבוב קצר בשכונה, יצאנו לשטח בפעם הראשונה. אמנם הגשם האחרון היה לפני שבוע, אך בין הטמפרטורות הקפואות לבין השלג הקל שירד ביומיים האחרונים - נותר לא מעט בוץ להתמודד איתו. נסעתי בזהירות, מנסה ללמוד את האופניים החדשות על תצורת בלמיהם המזורה. עוקבים אחרי סינגל קליל שלצידו עוד שאריות שלג, עברנו בין חורשות יער קטנות לבין שדות ירוקים.

אחרי טיפוס קל, הגחנו מן החורשה לשפת מצוק הצופה על עמק "פרוקופ". בהמשך ראינו חבורה של מטפסי הרים שעצרו לאכול צהריים בנונשלנטיות על מדף סלע צר בחצי הדרך לראש הרכס עליו עמדנו. בשלב הזה פיליפו שלף את מצלמת ה-SLR שלו והתוודה שהוא חוטא גם בצילום. לשמחתי - התחביב המשותף גרם לפיליפו לקבל בהבנה גמורה את עצירותי הפתאומיות לאורך כל המסלול בכדי לתפוס צילום כזה או אחר.

בכלל לא שמתי לב שטיפסנו כל הדרך לכאן

נטשנו את שפת הצוק וחזרנו לשוטט ביעד, רמת הקושי של המסלול עדיין הייתה נמוכה, מה שאפשר לי להסתגל לאופניים בנוחות. אחרי סיבוב קצר פגשנו שוב את קצה הרכס, אך הפעם נגליתה לעינינו פנורמה מהממת של פראג.

על גג פראג

אחרי הפסקה קצרה, בה פיליפו הציע לי טעימה של פיצה מתוצרת בית המשכנו ברכיבה לעבר צוק קרוב שהמקומיים קוראים לו "המגהץ".מסתבר שזה אתר פופולרי עבור מטפסי הרים, אם כי המצוק האנכי החלק שהעניק למקום את שמו לא בדיוק נראה שופע מקומות אחיזה.

באמת בהצלחה למי שמנסה לטפס את זה...

בין המצוקים, המסלול החל להפוך טכני ומאתגר הרבה יותר. אחד המקטעים הקשים יותר כלל ירידה ממסלעה בזווית של 30-45 מעלות ומיד לאחר מכן פניה ימינה. הצלחתי לרדת את מרבית הדרך ולהניח את הגלגל הקדמי על המשך השביל, אך ברגע שהתחלתי לפנות, הגלגל האחורי החל להחליק. ניסיתי לעצור את ההחלקה בלחיצה זריזה על הבלם האחורי אבל... שכחתי שהבלמים הפוכים ומצאתי את עצמי משייט מעל הכידון היישר אל תוך הבוץ הצ'כי. לשמחתי, הנפילה הייתה רכה - גם לי וגם לאופניים שלום.

רגע אחרי הנפילה, ברקע - הסלע שקפצתי ממנו ראש.

מה"מגהץ" חזרנו אל עבר העיר ואל המקבילה הצ'כית של פארק הירקון - טיילת ענקית לאורך נהר וולטבה אשר מצידיה פרוסים מגרשי ספורט, פינות חמד ומספר מסעדות. חלקנו את שבילי הטיילת הרחבים עם רוכבי כביש ושטח, מחליקי רולרבלייד, רצים, הולכים ואפילו קוריוזים כגון רוכבי לונג-בורד ומחליקי רולר אלפיני.

כמות מפתיעה של מתאמנים בהתחשב בכך שהטמפרטורה הייתה 4- מעלות.

מהטיילת רכבנו, בחיתוך קל דרך העיר, אל פארק טונצ'ה. שם טיפסנו אט אט אל עבר פסגת ההר שבמרכז הפארק. בדרך זכינו לחצות ברכיבה נחלים זורמים, לעצור ליד זוג אגמים קפואים מהממים ולפגוש מספר סבתות קשוחות שלא ברור איך הצליחו להגיע למקום שהוא אפקטיבית לב יער.

בדרך פגשתי בשלל תנאי שטח שלא דמיינתי מעולם שארכב בהם: בוץ קפוא, שלוליות מים מכוסות קרח שברירי, שאריות שלג ועוד. הטיפוס בדרך למעלה היה כל כך מתון, שלא היה לי מושג שצברנו כמעט 300 מ' של גובה לאורכו. 300 מ' של גובה אותם אנו עומדים לאבד תוך פחות מ-2 ק"מ.

זה הרבה, הרבה, הרבה, הרבה יותר תלול ממה שזה נראה...

עצרנו לרגע לכוון את מצלמות הקסדה שלנו בראש עלייה תלולה באופן מטריד.ניצלתי את ההפסקה הקצרה לשנן בראשי שוב ושוב "בלם ימין, גלגל קדמי, בלם ימין, גלגל קדמי...". וכך, בחריקת בלמים קלה - יצאנו לדרך. אחרי 200 המטרים הראשונים, הירידה הפסיכוטית התמתנה והשביל המשיך בירידה נעימה שאפשרה לצבור מהירות בקלות.

לאורך הדרך היו פזורים עשרות מכשולים מעניינים - גשרי עץ צרים יותר ופחות מעל ערוץ הנחל המתפתל, טיפוסים תלולים ומפתיעים על שורשי עץ עבים, חציות נחל רטובות, מקפצות קטנות ומה לא - פשוט לונה פארק מדהים שגורם לבארי להיראות כמו קציצה צבאית אל מול סטייק אנטריקוט.

באופן מפתיע, הברווזים נשארים בסביבה

ייתכן שמי שרכב כבר לא פעם בחו"ל יאמר שלא מדובר בסלול מהמעלה הראשונה, אך כמי שזו הפעם הראשונה עבורו - אני יכול לומר שרק המקטע הזה היה שווה את הטיסה כולה. כמובן שאם היינו מסיימים את המסלול מיד בנקודה זו, כבר הייתי המאושר באדם, אך נותרה לנו עוד 10 ק"מ אחרונים בדרך חזרה לנקודת ההתחלה.

המקטע האחרון כלל ביקור נוסף בטיילת ומעבר לצד אחת הטירות העתיקות של פראג. בשלב זה, למרות שברובי הייתי לבוש היטב עבור הטמפרטורה הקרירה של 4- מעלות ששררה לאורך כל הבוקר, התחלתי להתחרט על הבחירה בגרביים דקות ונעליי רכיבה מאווררות. בק"מ האחרון כבר התחלתי לחשוש שאני עשוי לאבד את בוהן רגלי השמלאית לכווית קור. לשמחתי, הספקנו לחזור למחסן האופניים של Biko לפני שזה קרה שם מיהרתי להחליף את נעלי הרכיבה בנעלי הטיולים החמימות שנותרו שם.

לסיכום - המסלול היה פשוט מדהים, שילוב מושלם של תצפית על נופי פראג, מעבר בפינות נסתרות של העיר עצמה, וכמובן גם קצת רכיבה טכנית, מאתגרת ומהנה. אז אם אתם חובבים של רכיבת שטח, ומגיעים במקרה לפראג פשוט חובה לעצור אצל פיליפו לסיבוב. רק אל תשכחו לבקש מראש אופניים בתצורת בלימה מתאימה...

ואיך אפשר בלי קינוח - סרטון מהמקטע המהמם בפארק טונצ'ה. בהמשך צפוי להתווסף אליו סרטון מסכם של הרכיבה כולה, בינתיים אתם מוזמנים להנות מזה:

הנזק: 2,500 קורונות צ'כיות, או בעברית 470 ש"ח.