 |
| הצעה ללוגו אלטרנטיבי לאירוע - מעביר את התחושה של טיפוס עד השמש... |
כושר, כידוע, טוב לבריאות. לכן הגיוני כמובן שבזמן האימונים שלו לתחרות איש הבזל אחד מרוכבי BGU Bikes פיתח סוכרת...
כסוכרתי ייצוגי להפליא, הוא דאג להזמין את כל רוכבי הקבוצה לאירוע המכרזי של חובבי הגלגלים מאותגרי האינסולין בארץ.
"מסע לעתיד מתוק" הוא מסע אופניים למען הסובלים מסוכרת נעורים (סוג 1). המסע מתקיים אחת לשנה מזה חמש שנים והוא מחולק לארבעה מקצים עממיים: 5, 12, 24 ו-32 ק"מ.
כמובן שקפצתי על המציאה ונרשמתי, איך לא, למקצה ה"אתגרי ארוך" שאורכו 32 ק"מ.
המסע התחיל בפארק "מיני ישראל" שבפאתי לטרון. התכנסנו בחניון האתר ושמחתי לראות שחבר כבר אסף עבורי את "ערכת המירוץ" שלי. פחות שמחתי לגלות ש"ערכת המירוץ" כללה סרט נייר אדום ותו-לא. ענדתי את הסרט ורטנתי את דרכי לקו הזינוק. התנחמתי מעט בכך שההכנסות מהאירוע מוקדשות למציאת תרופה למחלה. מי שראה איך אני אוכל יודע כי בהחלט סביר שההשקעה הזו תשתלם לי בעתיד.
עמדתי מול קו הזינוק, הכרוז ביקש להזכיר לכולם שלא מדובר במירוץ וכמובן שבדיוק באותו רגע החלטתי שמירוץ דווקא נשמע כמו רעיון מצויין. פתחנו בדבוקה המובילה בקצב יפה, את חמשת הק"מ הראשונים גמענו תוך פחות מ-20 דק' מבלי שאף רוכב יעקוף אותנו. הם כמובן לא ידעו שמדובר במירוץ, אך זה פעל לטובתנו...
בק"מ החמישי נאלצנו לעצור לרגע, וכך תוך דקות ספורות נגוז החלום להגיע לסיום בין הראשונים יחד עם שצף הרוכבים שעקף אותנו. נחוש להשלים את הזמן שאבד - תקפתי את העליה שעמדה לפנינו בנחישות. היא, מצדה, נכנעה מהר והותירה אותנו עם ירידה תלולה באופן מפתיע שבמורדה שעטנו עד שער ברזל נסתר שחסם את כל הנתיב. אחרי ההתאוששות מבלימת החירום שנדרשה - תהיתי איך המארגנים לא דאגו לפתוח את אותו שער, או לכל הפחות להניח לפניו שלט אזהרה.
המשכנו את הטיפוס במעלה גבעות פארק רבין עד לשיא הגובה באזור הק"מ ה-12. במהלך הטיפוס התלבטתי אם להמשיך ולפדל באמוק, או להרשות לעצמי לעצור מידי פעם ולצלם את הנוף. כפי שאתם יכולים לראות, בחרתי באפשרות השניה ומכאן והלאה הפסקתי להתרגש מכל רוכב שעקף אותנו בעליה.
את חלק הארי של 200 המטרים שנצברו לאורך 12 הק"מ האחרונים בזבזנו בירידה פרועה לאורך 5 ק"מ בלבד. המשכנו לאורך שבע ק"מ לא מרגשים במיוחד של שדות בין תעוז לבקוע. תחנת המים שם הפכה למוקד של מפגש חברתי.
אחרי התקשקשות קלה עם הרוכבים שעצרו לנוח ולשתות, הגעתי למסקנה סופית שהיה מיותר להביא מנשא מים. הייתי יכול להסתדר בקלות עם זוג בקבוקים על השלדה ורענון תקופתי בתחנת מים.
קילומטרים ספורים מאוחר יותר עברנו את תעוז וציפתה לנו הפתעה נעימה במיוחד: יער המגינים.
יער המגינים היה מוכר לי זה מכבר כמתלול החביב על רוכבי DH (דאון-היל - רכיבה אגרסיבית במורדות תלולים) לכן שמחתי מאד כשנדמה והמסלול רק ילטף את קצה היער מבלי לטפס לגבהים לא סבירים. תקוותי כמובן נגוזו במהרה כשפניה נסתרת זרקה אותנו היישר לטיפוס לא סביר בעליל. 100 מ' אנכיים מאוחר יותר, כבר התחלנו לראות את הסוף.
ארבעת המקצים של המסע החלו להשתלב במהלך הקילומטרים האחרונים ולפתע מצאנו עצמו מוקפים לא רק ברוכבי שטח קשוחים על אופני שיכוך מלא, כי אם במשפחות וילדים לרוב. השמש כבר עמדה גבוה בשמיים וסיימתי את המסלול בתחושה שביליתי את מרביתו בניסיון להתקרב אליה כמה שיותר.
במיני ישראל כובדנו בחבילות שי שהכילו בקבוק מים, חטיף אנרגיה, כרטיס הגרלה וערב רב של פלאיירים לא מועילים. זכינו גם להסתובב בפארק שניכר שלא עבר אחזקה משמעותית מאז שנת 2007 - לפחות ככל שזה נוגע לדגמים ולמיניאטורות.
בשלב הזה נפרדתי ממי שליווה אותי במהלך 32 הק"מ האחרונים, והתחלתי לחפש זוג חברים אחר שיצא למסלול ה"מקוצר" של 24 ק"מ. הם לא היו זמינים בטלפון ולכן החלטתי לדווש לכיוונם. בערך 5 ק"מ לתוך המסלול סוף סוף יצרתי איתם קשר וגיליתי שהם עוד בק"מ ה-10(!) של המסלול. שינסתי פדלים והמשכתי בדרכי אך בק"מ ה-7, או ה-18 מהצד של חברי האיטיים, הם התקשרו לומר שאסף אותם רכב החילוץ. הסבתי פעמי בחזרה לנקודת הסיום וכך הוספתי 14 ק"מ למסע שלי.
סה"כ היה מהנה למדי, אך מחר צפוי לי מאורע מיוחד - הביקור הראשון ב"מכה" של רוכבי השטח בישראל: יער בן-שמן!
הנזק?
הרשמה מאוחרת (אגב - תודה לצה"ל על הזזת המילואים שנקבעו ליום האירוע) - 80 ש"ח
כסוכרתי ייצוגי להפליא, הוא דאג להזמין את כל רוכבי הקבוצה לאירוע המכרזי של חובבי הגלגלים מאותגרי האינסולין בארץ.
"מסע לעתיד מתוק" הוא מסע אופניים למען הסובלים מסוכרת נעורים (סוג 1). המסע מתקיים אחת לשנה מזה חמש שנים והוא מחולק לארבעה מקצים עממיים: 5, 12, 24 ו-32 ק"מ.
כמובן שקפצתי על המציאה ונרשמתי, איך לא, למקצה ה"אתגרי ארוך" שאורכו 32 ק"מ.
המסע התחיל בפארק "מיני ישראל" שבפאתי לטרון. התכנסנו בחניון האתר ושמחתי לראות שחבר כבר אסף עבורי את "ערכת המירוץ" שלי. פחות שמחתי לגלות ש"ערכת המירוץ" כללה סרט נייר אדום ותו-לא. ענדתי את הסרט ורטנתי את דרכי לקו הזינוק. התנחמתי מעט בכך שההכנסות מהאירוע מוקדשות למציאת תרופה למחלה. מי שראה איך אני אוכל יודע כי בהחלט סביר שההשקעה הזו תשתלם לי בעתיד.
עמדתי מול קו הזינוק, הכרוז ביקש להזכיר לכולם שלא מדובר במירוץ וכמובן שבדיוק באותו רגע החלטתי שמירוץ דווקא נשמע כמו רעיון מצויין. פתחנו בדבוקה המובילה בקצב יפה, את חמשת הק"מ הראשונים גמענו תוך פחות מ-20 דק' מבלי שאף רוכב יעקוף אותנו. הם כמובן לא ידעו שמדובר במירוץ, אך זה פעל לטובתנו...
 |
| חתיכת הנייר היחידה שאני יכול לחשוב עליה שעולה יותר מהסרט הזה היא שטר של 100 ש"ח |
בק"מ החמישי נאלצנו לעצור לרגע, וכך תוך דקות ספורות נגוז החלום להגיע לסיום בין הראשונים יחד עם שצף הרוכבים שעקף אותנו. נחוש להשלים את הזמן שאבד - תקפתי את העליה שעמדה לפנינו בנחישות. היא, מצדה, נכנעה מהר והותירה אותנו עם ירידה תלולה באופן מפתיע שבמורדה שעטנו עד שער ברזל נסתר שחסם את כל הנתיב. אחרי ההתאוששות מבלימת החירום שנדרשה - תהיתי איך המארגנים לא דאגו לפתוח את אותו שער, או לכל הפחות להניח לפניו שלט אזהרה.
המשכנו את הטיפוס במעלה גבעות פארק רבין עד לשיא הגובה באזור הק"מ ה-12. במהלך הטיפוס התלבטתי אם להמשיך ולפדל באמוק, או להרשות לעצמי לעצור מידי פעם ולצלם את הנוף. כפי שאתם יכולים לראות, בחרתי באפשרות השניה ומכאן והלאה הפסקתי להתרגש מכל רוכב שעקף אותנו בעליה.
 |
| בית-שמש נפרשת למרגלותינו ומעלה זכרונות עליזים ממסלול "המרובע הגדול" (לחצו להגדלה) |
את חלק הארי של 200 המטרים שנצברו לאורך 12 הק"מ האחרונים בזבזנו בירידה פרועה לאורך 5 ק"מ בלבד. המשכנו לאורך שבע ק"מ לא מרגשים במיוחד של שדות בין תעוז לבקוע. תחנת המים שם הפכה למוקד של מפגש חברתי.
 |
| רוכבות קבוצת TNT הגיעו כל הדרך מהגליל העליון. במרכז: אחת הבנות מתפארת בקריאת מד הסוכר שלה |
אחרי התקשקשות קלה עם הרוכבים שעצרו לנוח ולשתות, הגעתי למסקנה סופית שהיה מיותר להביא מנשא מים. הייתי יכול להסתדר בקלות עם זוג בקבוקים על השלדה ורענון תקופתי בתחנת מים.
קילומטרים ספורים מאוחר יותר עברנו את תעוז וציפתה לנו הפתעה נעימה במיוחד: יער המגינים.
 |
| "הנח את אופניך במקום המסומן" |
יער המגינים היה מוכר לי זה מכבר כמתלול החביב על רוכבי DH (דאון-היל - רכיבה אגרסיבית במורדות תלולים) לכן שמחתי מאד כשנדמה והמסלול רק ילטף את קצה היער מבלי לטפס לגבהים לא סבירים. תקוותי כמובן נגוזו במהרה כשפניה נסתרת זרקה אותנו היישר לטיפוס לא סביר בעליל. 100 מ' אנכיים מאוחר יותר, כבר התחלנו לראות את הסוף.
 |
| היציאה מיער המגינים אל עבר הסוף הקרב |
ארבעת המקצים של המסע החלו להשתלב במהלך הקילומטרים האחרונים ולפתע מצאנו עצמו מוקפים לא רק ברוכבי שטח קשוחים על אופני שיכוך מלא, כי אם במשפחות וילדים לרוב. השמש כבר עמדה גבוה בשמיים וסיימתי את המסלול בתחושה שביליתי את מרביתו בניסיון להתקרב אליה כמה שיותר.
 |
| לקראת הסוף המר, העתיד המתוק לא נראה באופק... |
במיני ישראל כובדנו בחבילות שי שהכילו בקבוק מים, חטיף אנרגיה, כרטיס הגרלה וערב רב של פלאיירים לא מועילים. זכינו גם להסתובב בפארק שניכר שלא עבר אחזקה משמעותית מאז שנת 2007 - לפחות ככל שזה נוגע לדגמים ולמיניאטורות.
 |
| "הורה! הלכתי אחורה! נפלתי לג'ורה.." |
בשלב הזה נפרדתי ממי שליווה אותי במהלך 32 הק"מ האחרונים, והתחלתי לחפש זוג חברים אחר שיצא למסלול ה"מקוצר" של 24 ק"מ. הם לא היו זמינים בטלפון ולכן החלטתי לדווש לכיוונם. בערך 5 ק"מ לתוך המסלול סוף סוף יצרתי איתם קשר וגיליתי שהם עוד בק"מ ה-10(!) של המסלול. שינסתי פדלים והמשכתי בדרכי אך בק"מ ה-7, או ה-18 מהצד של חברי האיטיים, הם התקשרו לומר שאסף אותם רכב החילוץ. הסבתי פעמי בחזרה לנקודת הסיום וכך הוספתי 14 ק"מ למסע שלי.
 |
| בכניסה לפארק: שלט מקצף איטום בצבעים עליזים (ומסרטנים) |
סה"כ היה מהנה למדי, אך מחר צפוי לי מאורע מיוחד - הביקור הראשון ב"מכה" של רוכבי השטח בישראל: יער בן-שמן!
הנזק?
הרשמה מאוחרת (אגב - תודה לצה"ל על הזזת המילואים שנקבעו ליום האירוע) - 80 ש"ח
